התנהגות רשלנית של רשויות המס אשר הובילה להקלה משמעותית בענשם של הנאשמים

בעקבות ת"פ 5765-07 מ.י. היועץ המשפטי לאגף מס הכנסה נ' י.י. הפקות ירושלים בע"מ ואח'

במהלך שנת 2007 הוגש כנגד הנאשמים, כתב אישום בו ייצג משרדנו, המייחס לנאשמים שורה ארוכה של עבירות מס, ובין היתר 14 עבירות לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן – הפקודה),  שהמס המתחייב בגינן עומד על 171,178 ₪ וזאת לצד אי הגשת דוחות מס לשנות המס 2005 – 2006.

המאשימה ביקשה להטיל על נאשם 2, שלו עבר פלילי בעבירות מס, מאסר בפועל לתקופה העולה על 6 חודשים, וכן מאסר על תנאי, קנס והתחייבות שלא לעבור עבירות מס נוספות, ועל נאשם 3, שהוא נעדר עבר פלילי, ביקשה המאשימה לגזור עונש מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס והתחייבות כנ"ל שלא לעבור עבירות מס נוספות.

הרקע לעבירות המס:

לכל אורך הדרך טענו הנאשמים באמצעות משרדנו, כי העיכוב בהגשת הדו"חות נבע מכך שמנהלת החשבונות של החברה נטלה לידיה את חומר הנהלת החשבונות של החברה, לשנות המס 2004 – 2005, שכן לטענתה החברה חברה לה כספים. בשל כך נמנעה מהם האפשרות המעשית להגיש את המאזנים הכספיים של החברה לצורך עריכת השומה, דבר שהוביל לביטול פטור מניכוי מס במקור, ולהטלת עיקולים שונים על נכסי החברה.

בתחילת שנת 2007 הורה בית המשפט, למנהלת החשבונות להשיב לנאשמים את מסמכי החברה הנוגעים לשנת המס 2004, ובסוף אותה שנה פסק לה בית המשפט שכר טרחה הנמוך בהרבה מסכום התביעה אותה הגישה, וכן הורה לה להשיב את כל החומר שנותר בידה. רק אז התאפשר לנאשמים להעביר את החומר לרו"ח לשם הגשת דו"חות המס לשנים 2005-2006.

 במהלך כל התקופה עמדו הנאשמים בקשר רציף עם רשויות המס בכל הנוגע לנסיבות העיכוב בהגשת הדוחות ואף ציינו זאת באופן מפורש בכתב לפקיד השומה בפניות בכתב ובע"פ ואף במסגרת בחקירתם בידי רשויות המס –  אולם חרף האמור אצה הדרך למאשימה עת שמצאה להגיש כתב אישום בתיק דנן ביום 17/12/07.

 בד בבד עם ההליכים הפליליים, בהם נקטה רשות המיסים, במהלך שנת 2008 הוגשה כנגד הנאשמת 1, בקשת פירוק בגין "חובות מס אדירים" מטעם אגף המכס והמע"מ ואגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, הכוללים סכומי מס גבוהים רובם "נובעים" מחובות לפי מיטב שפיטה אשר יצאו בגין היעדר דוחות .

 עם הגשת הדוחות במהלך שנת 2009 , התברר כי המצב העובדתי שונה לחלוטין מאותה בקשת פירוק אותה הגישו רשויות המס, שכן הדוחות לשנות המס 2005 – 2006 גילמו הפסד מתואם לצורכי מס בסך כולל של 3.22 מיליון ₪ אשר מצטבר יחד עם ההפסדים הקודמים לסך כולל של 6.7 מיליון ₪ .

הסרת המחדלים ומחדלי רשות המיסים

הדוחות התקבלו על ידי פ"ש ירושלים ואף אושרו כדוחות מבוקרים. לאור האמור טען משרדנו  כי די באמור כדי לשמוט למעלה מ-80% מהחובות המיוחסים לנאשמת 1 בבקשת הפירוק – עובדה השומטת את הקרקע מאותם תצהירים, אשר הגישו רשויות המס במסגרת בקשת הפירוק.

יתירה מכך, משרדנו הציג בפני ביהמ"ש אישור מטעם פה"ש, לפיו רשויות המס מחזיקות אצלן יתרות החזר מס, בגין ניכוי מס במקור ביתר, בסך כולל של 507,908 ₪ קרן, סכום הגבוה פי שלושה מחוב הניכויים הנזכר בכתב האישום, ויש לתמוה אפוא על החלטת התביעה להגיש נגד הנאשמים את כתב האישום.

בכל הדיונים שהתקיימו לאורך ההליך וכן בטיעוניו לעניין העונש, הכחיש ב"כ המאשימה בתוקף את הטענה, כי אצל רשויות המס מוחזקות יתרות החזרי מס בסך הנטען, וטען, כי בידו לאשר כי בידי פקיד השומה יתרת החזר בסך 9,000 ₪ בלבד.

רק בדיון מיום 15.6.2010, דיון שנועד לכתחילה למתן גזר הדין, אישר ב"כ המאשימה בהגינותו, כי אכן "נפלה טעות" והנתון שעליו הסתמך בטיעוניו היה שגוי, ולמעשה, בידי פקיד השומה יתרות החזר בסך הנטען על ידי הסנגורים, ומשמעות הדבר כי המחדלים כולם הוסרו זה מכבר.

הכרעת בית המשפט

לאור האמור, קבע בית המשפט כי במהלך מספר שנים, ניסו הנאשמים להסדיר את חובותיהם למס הכנסה. במהלך אותן שנים הסבירו הנאשמים לרשויות המס את הקושי שבפניו הם עומדים בסילוק חובותיהם והסרת המחדלים, ודאגו לעדכן את פקיד השומה בנעשה בהליך המשפטי שהתנהל במקביל, ואשר בסופו הם צפויים היו לקבל את כל החומר הנחוץ להם לצורך עריכת הדוחות.

חרף כל האמור, מאמצי הנאשמים נפלו על אוזניים ערלות, וכך קובע ביהמ"ש הנכבד :

"נוצר הרושם – מן הטעם שרשויות המס הכבידו את ידן על החברה ועל הנאשמים, הטילו עיקולים על נכסים הנחוצים להמשך פעילותה של החברה וביטלו את הפטור מניכוי מס. בעקבות צעדים אלה, נטשו מיטב הלקוחות את החברה, ומכאן ועד קריסתה היתה הדרך קצרה".

באשר לחובות הניכויים לכאורה, שבו הנאשמים וטענו לפני פקיד שומה ירושלים, בכל דרך אפשרית ובין היתר בלשון תחינה, כי עם הגשת המאזנים יתברר, כי יתרות החזר המס, בגין ניכוי מס במקור, בהן מחזיק פקיד השומה, גבוהות לאין שיעור מהחוב בכתב האישום, ועל כן מתבקש פקיד השומה להקפיא את הפעולות כלפיהם.

על יסוד האמור, בוחן ביהמ"ש את גישת רשויות המס וקובע כדלקמן:

"יש לשאול, מדוע לא נבדקה טענתם כבר אז, וכיצד ציפו רשויות המס שהנאשמים, "כנישום סביר", ינהגו במצב שאליו נקלעו. ב"כ המאשימה התייחס לכך בדבריו, והשיב, כי כל אימת שהנישום לא שילם את כספי הניכויים במועד הוא עבר עבירה פלילית ואין דבר שיכול לרפא פגם זה, גם אם לאחר זמן יסיר את המחדל. לטענתו, משמעות הקיזוז נמדדת רק במישור האזרחי. תשובה זו אינה מניחה את הדעת.

מקובלת עליי גישתו של ב"כ נאשם 3, כי התנהגות רשויות המס בעניינם של הנאשמים היתה בלתי נסבלת. אין מחלוקת, כאמור, כי רשויות המס החזיקו אצלם, משך זמן רב, באופן בלתי סביר, יתרת החזר מס של נאשמת 1 שהיתה גבוהה בהרבה מסכום החוב שנתחייבה בו לפי כתב האישום. הדעת נותנת, כי במקרה זה, אילו נשמעה טענת הנאשמים מתחילה ותביעתם להקפיא לתקופת מה את צעדי האכיפה והגביה שננקטו נגדם, היו בוודאי עומדים בנטל להסרת המחדלים וקרוב לוודאי שלא היה מוגש נגדם כתב אישום כלל.

עוד בוחר בית המשפט לאמץ את גישת משרדנו לפיה בנסיבות העניין, לא ניתן היה לצפות מהנאשמים להסיר את המחדלים ולשלם לפקיד השומה כספים לפני שהתקבל פסק הדין בתביעה האזרחית שהוגשה נגדם, ובטרם קיבלו לידיהם את תיק הנהלת החשבונות.

בד בבד לביקורת על התנהגות רשויות המס, בוחר בית המשפט לבקר את המצב המשפטי לפיו מנהל חשבונות מחזיק מסמכים שגורמים לבעליהם למעשה לעבור עבירה פלילית, שכן לטענת בית המשפט מנהלת החשבונות היתה יכולה להחזיק העתקי המסמכים ולשחרר את המסמכים המקוריים כדי שהנאשמים ימלאו את חובותיהם על פי החוק ולפיכך קובע בית המשפט כי מצב משפטי זה דורש תיקון מיידי.

עוד קובע בית המשפט כי

"אין ספק, כי שלטונות המס ידעו על מצבם הקשה של הנאשמים, ובסיטואציה שהתגלתה לעיניהם, ובמיוחד לאור טענתם, כי העיכוב נובע מנסיבות שאינן תלויות בהם, ראוי היה להפעיל שיקול דעת זהיר ולברר את טענותיהם עד תום, ולא להפיל עליהם מכת מחץ שממנה לא יוכלו להתאושש. החלטת שלטונות המס, בנסיבות העניין, להגיש בקשה לפירוקה של נאשמת 1, בשעה שלאשורם של דברים, הימצאות יתרת ההחזר בידיהם שומטת כ-80% מן החוב הנטען בבקשה, ובשעה שניתן היה לקזז את יתרת ההחזר כנגד יתרת החוב, היא, אפוא, מקוממת מאד.

התנהגות כזו אינה הולמת רשות שלטונית. כידוע, התנהגות כזו יש שהיא מצמיחה לנאשם הגנה מן הצדק, וזאת, כאשר מתקיימת פגיעה ממשית בתחושת הצדק. ואולם, בין היתר, יכול בית המשפט לקבוע, כי הפגיעה שנגרמה לנאשם אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום, תהיה ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, לאחר שהורשע".

לאור האמור ובהתייחס לביקורת הנוקבת על התנהגות רשויות המס מוצא בית המשפט לקבוע כדלקמן:

"הנאשמים לא חסכו מאמצים כדי להסיר את המחדלים, מאמצים שגבו מהם מחיר אישי כבד, ומנגד – את התנהגותן הנפסדת של רשויות המס, אשר 3 שנים למן הגשת כתב האישום, ולאחר שפעלו לפירוק החברה, "גילו" באיחור בלתי סביר, כי בידיהן יתרת החזר מס של נאשמת 1, בשעה שניתן היה לקזזה מול יתרת החוב, ובכך לחסוך את ההליכים ואת עגמת הנפש הרבה שנגרמה לנאשמים",

לפיכך  ולאור מחדלי רשויות המס והתנהגותן הרשלנית במהלך הליך אשר יש לזכור שהמדובר בהליך פלילי, גזר בית המשפט על הנאשמים עונש צופה פני עתיד בלבד, הכולל רכיב של התחייבות שלא לבצע את העבירות נשוא כתב האישום בשנית ומאסר על תנאי בלבד.